היי אמהות ואבות יקרים.
חשבתם פעם כמה מיתוסים ופנטזיות מקיפים אותנו במעבר להורות שלנו?
עצרתם פעם לחשוב על הציפיות שהיו לכם לפני שנולד לכם הילד הראשון?
חשבתם לאיזה דברים הכינו אתכם?
ולמה...בוא נודה בזה...קצת פחות?
על מה דיברו אתכם?
ומה הדברים שנאלצתם פשוט לגלות לבד?
בואו נתחיל מזה שאני אוהבת להגדיר "ציפיות" בחיים כך:
"הסכם שעשיתי עם עצמי -
ולא דאגתי לתווך/ לשתף את הצד השני"
נכון, אתם צודקים,
יש מיתוסים רבים לאימהות, לאבהות ולהורות שלנו.
מה כבר לא נאמר, נכתב, הושר או צויר על האימהות.
אלו דימויים שסובבים אותנו,
מוזנים ומעוצבים על ידינו כחברה,
והם גם אלה שחוזרים ומעצבים אותנו,
והמעמד כמעמד - מחייב.
חשבת פעם על אהבת אם?
זו אחת המוסכמות המקובלות ביותר בתרבות האנושית.
היא מתוארת לרוב במושגים של אינסטינקטיביות, יצר וטבעיות.
אני זוכרת שנתקלתי בפעם הראשונה בספרה של אליזבת בדינטר,
סופרת, פילוסופית והיסטוריונית פמיניסטית.
בדינטר ששאלה, האמנם?!.
ואני נדהמתי מעצם השאלה.
לפי איזה מיתוסים של הורות אנחנו חיים?
בספרה המרתק:
"וגם אהבה: תולדותיה של אהבת אם מן המאה ה-17 ועד המאה ה-20"
היא יוצאת במחקר להבין את התפיסה של אהבת אם כיצר מולד,
ומבקשת לשחרר נשים מהמיתוס הוורדרד.
טענה לא פשוטה לעיכול אבל מעניין לחשוב על זה...
פוסט נוסף יעלה בקרוב על הספר...
אנחנו נוטים לחשוב כי התנהגות אימהית טבועה באישה באשר היא אישה
ללא קשר למקום, לזמן ולתרבות.
כאילו אהבת אם היא לכאורה נתון טראנס היסטורי קבוע,
ואם את הופכת לאמא זה אומר שאת ישר יודעת מה לעשות ואיך לתפקד,
כי זה בך, זה טבוע בך, לא?
אבל הצצה לתקופה שהתרחשה היסטורית כמו פסיק קטנטן מאיתנו,
צרפת של המאה - 17 לדוגמה,
מעלה תמונה אחרת.
רק העניות ביותר,
הללו שלא יכלו ליהנות מהמותרות ולשלם למינקת,
הניקו וגידלו את ילדיהן בעצמן.
מה שאומר כי מיתוס אהבת אם עבר ועובר גלגולים כל הזמן,
וכי אהבת אם לא נתפסה אז כערך חברתי בעל חשיבות מיוחדת.
ואז זה גורם לעצור ולחשוב,
רגע, אז לפי איזה מיתוסים של הורות אנחנו חיים?
המעבר להורות גדוש במיתוסים ופנטזיות
אנחנו מגיעים למעבר הזה עם המון מיתוסים,
אבל אז... בא הסדק הקטן..
הממזר הזה,
אותו אחד שהולך ומתרחב לו לאט לאט….
והופ
הפנטזיה מתחילה להיסדק ושם אנחנו פוגשים את -
החיים,
המציאות.
בנוסף לכל זה מתגנבת לה הציפייה החברתית שתתפקדי,
תתאהבי בתינוק ובבת אחת תתמסרי לו.
ונכון,
זה קורה, אבל רגע...
זה לוקח זמן,
וזו הבנה שגם אצל כל אחד/ת זה שונה.
הפנטזיות והציפיות מכבידות על הפנמת התפקיד ההורי
זו ציפייה שיכולה מאוד להכביד על האופן בו
אמהות ואבות מפנימים את התפקיד ההורי שלהם.
כן, כי זה כן מורכב לעשות את המעבר בין ההבנה שאתם אדונים לעצמכם והחיים שלכם בשליטתכם -
לבין זה שהחיים שלכם משתנים באופן בלתי הפיך.
התחושה הזו שאמהות ואבות אמורים לעשות את המעבר מאוד מהיר
יכולה לפגוע בתחושת המסוגלות שלהם,
ובעיקר באימהות ובאבות בתחילת דרכם בהורות.
ידעתם שבסין לדוגמה נשים אחרי לידה נמצאות חודש במיטה?
חודש!
יש פה מסר חברתי חזק -
חודש האישה פטורה מ"לתפקד",
יש לה חודש להפנים את השינוי והמעבר,
להתאושש פיזית ופסיכולוגית
ולהסתגל לתפקיד החדש.
בחברה שלנו המעבר הוא קצת...
יותר מהיר.
Mom.Is.Tip & Dad.Is.Tip
לכן, אמהות ואבות יקרים,
קחו רגע אוויר,
תישענו לאחור
ותפרגנו לעצמכם רק על עצם זה שהפכתם להיות הורים!
זה בהחלט לא מובן מאליו.
ועכשיו,
תנו לעצמכם זמן חלחול,
אל תהיו קשים עם עצמכם -
אתם הורים!
וזה ללא ספק התפקיד הכי מדהים ומשמעותי שתעשו אי פעם.
תזרמו איתי עוד קצת,
תרגיל קטן,
אשמח שתשתפו אותי פה בתגובות
בכל המיתוסים/ משפטים/ פנטזיות/ פתגמים ששמעתם/ שאמרו לכם תמיד על הורות/ אימהות/ אבהות
לפני שהייתם הורים או אחרי שהפכת לכאלה.
יאללה, שוט!
דפנה יודפת
מדריכת הורים ומנחת קבוצות הורים,
מוסמכת מכון אדלר ומשרד החינוך
0504082212