חיפוש
  • דפנה יודפת, מדריכת הורים

הורות וקורונה? הסיפור שלי.

היי חברים והורים יקרים, כבר תקופה די ארוכה שאני מתגעגעת אליכם ולכתוב פה.

התקופה האחרונה גרמה לי לשייט לא מבחירה על פני מים די סוערים

והאמת, שאני מרגישה שאני עדיין קצת צפה...

התגעגעתי. אז באתי.

חשבתי הרבה איך אני מצליחה לשתף אתכם בכל מה שמתרחש לי בראש ובלב.

הרבה רגשות שמתערבבים,

הרבה מילים ומסרים שכל כך רציתי לחלוק,

ואיכשהו שמרתי על עצמי...

על הכתף ישב קול קטן שאמר

עוד קצת, עוד מעט, לא עכשיו. הכל עוד יבוא.


הקורונה נתנה לכולנו חתיכת סטירת לחי מצלצלת,

היא הזכירה לי בקיצוניות את מה שאני מנסה לחיות כדרך חיים

שפשוט אין לי שליטה על המצב

מה שכן יש - זה איך אני אתייחס למצב,

וחוסר הוודאות?

זה לגמרי ה"כאן והעכשיו" החדש.

בשבילי הימים האחרונים הם ימי חזרה לשגרה = חזרה לנשימה.

כל הילדים חזרו למסגרות (טפו טפו טפו, חמסה חמסה חמסה)

ואני מתפנה בהתרגשות ובשמחה חזרה לדברים שכל כך אהבתי והיו לי חסרים.

אין ביכולתי לכוון את הרוח, אבל היי! אפשר לכוון את המפרשים...

התחושה הכללית שאולי גם אתם מרגישים בשבועיים האחרונים

שכולנו מנסים לחזור ולהאחז עכשיו חזק חזק שוב במשוטים...

להוביל את הספינה המשפחתית קצת ימינה,

קצת שמאלה..

מעט להרגיש שוב שולטים

ולכון את המפרשים.


ים. יבשה. ים.

אז אני לא יודעת מה אתם,

אם אתם יותר אנשי ים או יותר אנשי יבשה,

אבל אני ללא ספק נמנת עם הקבוצה השניה.

יבשה!

אני אוהבת יציבות, נוחות וודאות.

התחושה של החודשים האחרונים

להיות ללא קרקע יציבה מתחת לרגליים ולאורך זמן...

איך אני אגיד את זה?

זה פשוט לא פשוט לי.

אז על אחת כמה וכמה,

לשייט בים סוער.


אז רציתי תקופה כבר די ארוכה לשתף אתכם,

לספר לכם שלא נעלמתי פה,

הייתי בתהליך של להחזיר את העוגנים בחזרה לחיי.

המשפחה, הבית, העסק וגם להחזיר את עצמי לעצמי.


הים הסוער והפרטי שלי.

הים הסוער התחיל עוד לאחר הלידה של נדב הקטן שלנו לקראת סוף ינואר,

או כמו שאנחנו קוראים לו - נדבקורונה שנולד לתוך התקופה ההזויה הזו.

גברת קורונה פרצה לחיינו ועשתה את שעשתה.

היא הכריחה אותי להגמיש את כל מה שהכרתי על הסדר הטוב והישן של -

בית, משפחה, ילדים, עבודה כעצמאית וזוגיות.

היא, שלחשה לנו באוזן

קדימה, עכשיו,

עכשיו זה הזמן,

צריך לנוע,

צריך לזוז,

מה שהתאים בעבר כבר לא מתאים היום...


וכך היה.

ארזנו זכרונות וחוויות בארגזים ובמזוודות.

נפרדנו משקיעות בים,

מטיולים לאורך הירקון,

מחברים שהיו ועדיין כמו בית ומשפחה

ועברנו לבית ברעות.

בעצם, יחד עם כל השינויים והמעברים,

האתגרים שלא הפסיקו להגיע,

בידוד פה ושם,

התחלנו פרק חדש ומרגש בחיים.

ולכל אורך התקופה התנגן לי בראש השיר של לאונרד כהן -
"צלצלו בפעמונים שעוד יכולים לצלצל שכחו ממינחתכם המושלמת, יש סדק בכל דבר כך האור חודר פנימה."

בכניסה לבית החדש. בבוקר חדש.

הקורנה, שהייתה ועודנה הסדק בחיינו,
הולידה אור.
היא הייתה קרש הקפיצה המשפחתי שלנו,
או יותר נכון – הבעיטה בתחת שלנו.

חווינו כמשפחה הרבה שינויים בזמן קצר.

ואני כאמא וכמדריכת הורים עברה ועוברת את כל השינויים גם יחד.

זו הייתה תקופה מאוד מטלטלת,

ובכנות, גם די מרוקנת לפרקים.

הרגשתי שאני חייבת להיטען ממשהו,

וכדאי שזה יהיה מהר!


מה שעזר ועוזר לי להתמלא זה שחזרתי לעבוד עם הורים די מהר לאחר חופשת לידה קצרה כבר באפריל ובזום.

הזום פתח צוהר לעבודה מכל מקום ובכל שעה, ועל זה אני מברכת.

ועכשיו, שאפשר לחזור ולפגוש הורים פנים אל פנים,

בכלל זה מרגש אותי.

חזרתי לעבודה בקליניקה בתל אביב וברעות.

אבל לאורך התקופה הרגשתי שאני כל הזמן מחפשת לי איים בודדים,

עוגנים ונקודות הטענה,

כאלה שיאפשרו לי להתמלא שוב באנרגיות

שאיתם אני יכולה לחזור לילדים, להורות שלי, לבית ולזוגיות.

(איים בודדים לא מלשון בדידות אלא מלשון - לעצור רגע, להיות לבד, בשקט).


מתי בתקופה האחרונה עצרתם לחשוב מהם המטעינים שלכם?

בכל פעם מחדש שהרגשתי שאני שוב מרוקנת

עניתי עם עצמי על שלוש שאלות פשוטות שעוזרות לי להתמלא חזרה בהורות ובכלל -

מהם המטעינים שלי?!
מקום או סביבה מסוימים?
אנשים מסוימים?
פעולות מסוימות?

זו עבודת מודעות וכדאי להכניס אותה לשגרת החיים.


אי בודד

כשעצרתי ושאלתי את עצמי את השאלות האלה אחת ל....

(ומודה שעדיין),

ליוותה אותי הפנטזיה להיות לרגע אחד וקטן על אי בודד.

כן.

לרגע אחד.

עם עצמי.

בשקט.

בלי שאף אחד זקוק לי.

בלי שאף אחד דורש ממני.

בלי שאף אחד תלוי בי.

רגע אחד של פניות נקיה

ושקטה.

לעצמי,

לצרכים שלי.

אז אמרתי לעצמי –

אוקי...

חשוב שתקשיבי לעצמך!


אם האי הבודד לא בא אל מוחמד, מוחמד יבוא אל האי.

בחרתי לעשות עם עצמי הסכם.

כל שבוע אני מוצאת מחדש

עם עצמי

את האי הבודד שלי.


אי בודד. אחת לשבוע.

וכך היה ועדיין.

לפני שבועיים נסעתי להורים לישון ללילה לבד.

(אין לי בקשות גרנדיוזיות).

רק לילה אחד, עם עצמי,

שאף אחד לא יעיר אותי.


לפני שבוע לקחתי את שני הגדולים,

העמסתי אותם על האוטו יחד עם הרבה ציוד

(שלקח לי רק שלוש שעות לארוז...)

ונסעתי איתם לקמפינג.

(הקטנצ'יק נשאר בבית עם בעלי).

כל הדרך לצפון הם ישנו.

שמתי לי ברדיו מוזיקה עברית

(בכל זאת, שישי זה תמיד מוזיקה עברית, גם הילדים כבר יודעים),

ורק דמיינתי את האי הבודד שלי.

אוהל משלי.

וכך היה...

הילדים ישנו באוהל ילדים ואני מולם באוהל משלי.

לרגע אחד קטן,

באי הבודד היו -

אני,

הירח,

ולפרקים,

נו טוב, המואזין.


והשבוע האי הבודד שלי היה לצאת לריצת בוקר של שעה בטבע.

אני, הציפורים והנמיה הקטנה שמבטינו הצטלבו בדרך ושהעלתה על פני חיוך.

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים.

כל יום. יום חדש.

אם אתם הורים, או בכלל,

אני מניחה שאתם לגמרי יכולים להזדהות עם התחושות שלי.

כולנו זקוקים לבועות אוויר בשבוע,

ויתכן שיותר אם אנחנו הורים לילדים צעירים בתקופה הלא פשוטה הזו.

תחפשו ותזמנו לחייכם נקודות עגינה וטעינה

תעגנו אותן לחיים בצורה יזומה ומודעת.

ואחרי שהריאות שלכם יתמלאו באוויר שוב,

תוכלו להגיע אחרת אל ההורות.

מוטענים, מעודדים ועם אנרגיה וסבלנות.

אז אם קצת נעלמתי פה זה רק כי הייתי מעט על אי בודד.

וכל התקופה הזו שוב מתנגן לי בראש השיר של לאונרד כהן,

כל כך מדוייק-

"צלצלו בפעמונים שעוד יכולים לצלצל שכחו ממינחתכם המושלמת, יש סדק בכל דבר כך האור חודר פנימה."

אני מזכירה לעצמי שזו תקופה לא רגילה,

לשים בצד ציפיות,

להפוך את הסדק לאור

ולהתמלא מהיש.


אני כאן בשבילכם,

דפנה יודפת - מדריכת הורים


מוסמכת מכון אדלר ומשרד החינוך

050-4082212

קליניקה ברעות, בתל אביב ובזום.

#הדרכתהורים #הורות #הורותוקורונה #אימהות #אבהות

בואו נדבר

 לקביעת פגישה, לשיחת הכרות, לייעוץ נקודתי, לקבלת מידע נוסף, תשאירו פרטים ואשמח להכיר אתכם

© כל הזכויות שמורות לדפנה יודפת, מדריכת הורים מוסמכת 2019  

  • Facebook - Black Circle
  • Instagram - Black Circle